מוות לסירוגין - יומן קריאה 

יום אחד חדל המוות להתקיים במדינה. כשהראה השעון חצות ודקה החלה תקופה חדשה בה אין איש מת. לא מדובר בחיי נצח כפי שהם מסופרים באגדות וספרי פנטזיה. מחזור החיים ממשיך להתקיים כפי שהתקיים עד עתה אלא שמעכשיו כל מי שהגיע זמנו למות - חולה במחלה קשה, זקן שתש כוחו, פצוע אנושות - נותרים בין חיים למוות ממתינים לסוף שלא בא.
מה קורה במדינה בה אין תחלופה, בה אוכלוסיית הזקנים והחולים הולכת וגדלה? הממשלה ותושבי המדינה מתמודדים עם שאלות לא פשוטות של כלכלה, תרבות ודת. מי יפרנס, מי יטפל, איך יהיה מקום לכולם, מי אחראי למצב החדש שנוצר, ומה ההשפעה שיש לכך על היחסים עם המדינות השכנות, מהו הבסיס לקיומה של הדת, של תפישת שכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא? אך מעבר לערעור המבנה הקיים והמובן מאליו שהיה ידוע לכל עד עתה, מעלה היעדרו של המוות את השאלה בדבר נחיצות קיומו עבור הפרט שמתברר שזקוק לו הרבה יותר משחשב.
מקץ שבעה חודשים שב המוות להתקיים במדינה ולא זו בלבד, אלא שמעתה האדם שיומו קרב מקבל מכתב המודיע לו שיש לו שבוע ימים להיפרד ולסדר סידורים אחרונים בטרם נשמתו תיפח. אין בכוחו של אדם להימלט מקבלת המכתב, גם אם יתחבא, גם אם לא יפתח את המעטפה, הרי דינו נגזר זה מכבר. בעוד מוסדות המדינה כמרקחה, גברת מוות עסוקה בפתרון חידתו של מכתב אחד ויחיד אשר חוזר שוב ושוב לשולח, כלומר אליה. מי הוא המסרב למות, היא שואלת והתשובה בסוף הסיפור מפתיעה.
כתיבתו של סאראמאגו סאטירית. בפסקאות ארוכות ובשטף דיבור, הוא צוחק על בני אנוש וכמספר יודע כל, צופה מלמעלה בבני האדם המשחקים בתיאטרון שיצר, אובדי עצות ומבוהלים, נאחזים במבנים קיימים ומתקשים להתמודד עם שינוי. עוד הוא מגחך את בעלי השררה הדעה והמאה אשר הולכים לאיבוד ללא המבנים החברתיים והתרבותיים עליהם הושתתה סמכותם בימים כתיקונם. בתוך כך, בולטת חוכמתו של האזרח הפשוט אל מול מנגנוני המדינה המסורבלים. כך, נושא שהדיון בו עשוי להיות כבד ומאיים, הופך לקל משקל ומחייך.
הספר מתחיל כסיפור פילוסופי מעורר מחשבה, אשר פותח נקודת מבט חדשה על נושא כל כך סופי כמו המוות. אך סאראמגו עשוי לאכזב חלק מן הקוראים משום שאיננו ממצה את הדיון עד תום ואף נוטש אותו בשלב מסויים בכדי להתמקד בקורותיה ומניעיה של גברת מוות בכבודה ובעצמה. מרגע זה הופך הספר לאגדת עם מיתולוגית שנעים לקרוא בה לפני השינה, ואילו הרעיון הפילוסופי עמו נפתח הספר, אינו זוכה בו למיצוי והבשלה.
למרות האמור, "מוות לסירוגין" הינו ספר מעורר מחשבה, מסקרן, מצחיק ומחייך, קצר וקל לקריאה, מומלץ לקרוא אותו ברצף ללא הפוגה, הייתי לוקחת אותו לטיסה או לחופשה קצרה.